"המקור" מציגה: הישג תקשורתי, כשלון עיתונאי

כך התעלמה תוכנית "המקור" מדבריהם המפלילים של מקורותיה, ואימצה את הקביעות האינטרסנטיות שלהם, ללא אימות עצמאי.

תוכנית "המקור" סיפקה בשבוע שעבר הצצה מאלפת אל תוך הלכי המחשבה בקרב הצלפים שהוצבו בסמוך לגדר עם רצועת עזה ב-2018, במהלך "צעדות השיבה." הגם שאין זו הפעם הראשונה בה עיתונאים מסקרים את חוויותיהם של הצלפים, התיעוד הנוכחי הנו חסר תקדים לפחות בשני מובנים. ראשית, כי שצוין בתוכנית, זו הפעם הראשונה שהצלפים מדברים למצלמה בפנים גלויות. השילוב בין תוכן דבריהם של הצלפים לבין הבעות הפנים ושטף הדיבור הספונטני, מעורר תהיות לגבי המנגנון הפסיכולוגי של הכחשה. שנית, ולמרות האמור, מדובר בהפללה עצמית חד-משמעית  לפחות בחלק מן המקרים וחשוב מכך, בהפללה של הוראות הפתיחה באש שצה"ל הפעיל במהלך צעדות השיבה. אכן, הצפייה משאירה מעט מאוד מקום לספק: צה"ל התכוון לפגוע במפגינים שלא נשקפה מהם סכנה מידית לחיילים או לאזרחי ישראל. סביר להניח שבהאג ימצאו ערך רב בחומרים אלו.

ספק אם פער כה דרמטי בין הראיות שהופיעו בתוכנית לבין המסקנות שהוצגו בה, יכול היה להופיע בפריים טיים, אלמלא העיוורון האידאולוגי של קהל הצופים הישראלי. אם הצלפים לוקים בהכחשה, הרי שהם לא לבד.

בנוסף, התוכנית איפשרה לקביעות עובדתיות מהותיות של בעלי עניין מובהקים להישמע ללא שום ניסיון לבדיקה או אימות מצד תחקירניה. כך שספק אם המושג "תחקיר" חל על פרק זה בתוכנית "המקור".

אין זה אומר שאיתי רום ורביב דרוקר אינם מאתגרים טענות אחדות שנשמעות במהלכה. הם בהחלט עושים זאת ביחס לחלק מדבריהם של המרואיינים. כולל כלפי דבריו של רונן מנליס, דובר צה"ל לשעבר, שהתארח באולפן.

אבל הם עושים זאת באופן בלתי ממצה ובתוך מסגרת צרה מאוד של הנחות בלתי-מאומתות. בפרט, שתי הנחות שרום ודרוקר מביעים עימן הסכמה: 1. שהצבא לא התכוון לפגוע במפגינים שלא נשקפה מהם שום סכנה מוחשית לחיילים 2. שנשקפה סכנה ביטחונית מצעדות השיבה ככלל.

אין אנו שוללים מצוות התוכנית את הזכות להבעת עמדה. טענתנו היא שצוות התוכנית הביע את עמדותיו, בניגוד לראיות שהוא עצמו הציג ובניגוד לכללי לוגיקה בסיסיים. אדרבה, העיוורון האידאולוגי בולט עד כדי כך, שרביב דרוקר, לפחות במבט ראשון, סותר את עצמו ממש באותו המשפט. כך, למשל, בדקה 46:08, דרוקר מבהיר שאין לו "שום טענות […] לצלפים" ומציין שהוא "לא חושב שלא היה איום, היה איום." אבל מיד לאחר מכן הוא מודה שהוא "לא בטוח שהם באמת יכלו לפרוץ את הגדר ולהגיע לנחל עוז." אם כן, או שהיה איום או שהמפגינים לא יכלו לפרוץ את הגדר, אבל שתי האפשרויות יחדיו לא ייתכנו.

צוות התוכנית אומנם ממעט להביע את עמדותיו באופן מפורש, אבל לעיתים הוא לא מתאפק. כך, עמדת צוות התוכנית מתגלה בחילופי הדברים בין רום ומנליס, כשמנליס נשאל (דקה 54:10) שאלה ביקורתית לכאורה, בנוגע ללחץ שהופעל על הצלף "לרכוש ברך, להביא ברך." לדבריו של רום, מדובר בצלף אשר "ירה כשהוא סבר שלא צריך לירות." מנליס השיב לו כך: "[…]הרי ברור שהוא לא עשה את זה בכוונה. דרך אגב, גם ברור שהמפקד לא התכוון שזה מה שיקרה. אתה תחקרת את זה."

לכך משיב רום בהנהון, ודרוקר מצטרף לעמדה זו בקולו: "ברור". ההנהון של רום תואם לחלוטין את דברי הקריינות שלו בדקה 32:40: "לפי רוב העדויות ששמענו, כמעט כל מקרי המוות נבעו מטעויות בתום לב […]".

אבל כלל לא ברור שהצבא לא התכוון לפגוע בבלתי-מעורבים. למעשה, דברים מפורשים שאמרו הצלפים במשך כ-46 הדקות שקדמו לדיון באולפן, מעידים על ההפך הגמור.

האם צה"ל פגע באופן מכוון בבלתי-מעורבים?

כאשר מנתחים את העדויות של הצלפים בנוגע ל"מסיתים מרכזיים," עולה תמונה של פגיעה מכוונת במפגינים שלא נשקפת מהם סכנה מידית.

בדקה 14:11 רום מונה את הכלל הראשון לפיו פעלו הצלפים: "יורים רק במסית מרכזי." מיד לאחר מכן, רום מביע פקפוק מוצדק: "אבל מי נחשב למסית מרכזי? שאלה טובה." זוהי כמובן שאלה קריטית. אם מסית מרכזי מוגדר בצורה רחבה עד כדי כך שהיא יכולה לכלול כמעט כל אדם, ללא קשר למידת הסכנה שנשקפת ממעשיו, הרי שמדובר בהיתר לירות באזרחים חפים מפשע.

שלם, אחד הצלפים, עונה בדקה 14:49:

אם אני, בתור צלף, קבעתי שמישהו הוא מסית מרכזי וביקשתי עליו אישור ירי ויריתי עליו ופגעתי בו, אף אחד לא יכול לבוא אחרי זה, להסתכל בצילומים, להגיד, שמע, זה לא היה מסית מרכזי. יש לזה טווח מאוד רחב.

וכך אומר אלדר, צלף נוסף, בדקה 15:03:

ואני בעצם עומד על העמדה ואני רואה את הכל […] ובעצם עולה מול המ"פ ואומר לו 'כן, זה המסית שלנו'. אני מזהה את הבנאדם. וכשהוא נותן לך אישור על זה, אז לא משנה אם הבנאדם הלך וחזר, עדיין יש עליו אישור, לאותו בן-אדם.

העדים מסבירים בבהירות שבמסגרת הקטגוריה של "מסיתים מרכזיים" לא הוגדר שום קשר הכרחי בין מעשים מסכני חיים לבין ההחלטה לירות במפגין.

בתגובה לדבריו של אלדר, רום שואל בדקה 15:22: "וכמה זמן עד שמגיע הזמן הנכון?." שוב, מדובר בשאלה חשובה, שכן היא בוחנת את המיידיות של הסכנה שנשקפה מהמפגין, גם בהנחה שמעשיו הראשוניים הצדיקו את הסיווג.

אלדר משיב כך: "וואו. לקח לי די הרבה זמן כי הוא כל הזמן זז. בערך איזה שעה לקח לי עד שנתפסתי עליו." תרגום: לא היה מדובר בסכנה מידית.

ואז אלדר ממשיך בתיאור (דקה 15:32):

הבחור עמד על כזה שטח קטן של אדמה, לבד, בלי אנשים מסביבו, שילב ידיים, ופשוט כזה חיכה. ואמרתי לעצמי, זה הרגע המתאים. זה כאילו שהוא מחכה לכדור שלי. אתה מבין? […] ובעצם זה הרגע שאני משחרר את הכדור. הבנאדם פשוט נופל ומתעלף. ראיתי את כל הראש והגוף שנוזל כזה. (כאילו) לא בהכרה. ראיתי את הפגיעה. היה דם והרגל טיפה אפילו ברחה מהמקום. ממש כמו […] כאילו נשברה. זה משהו שכן כזה קצת קשה לראות, אבל זה לא משהו שהפריע לי, אני אגיד ככה. עבדתי על אוטומט. מדווח פגיעה. 'כאן מדויק שלוש, מדווח פגיעה'.

התיאורים הללו מעידים בבירור על כך ש"מהמסית המרכזי" המסוים הזה לא נשקפה שום סכנה מידית לחייו של אלדר או לחייהם של חיילים אחרים. כאמור, עברה שעה בטרם ירה במפגין והוא ירה בו בעודו עומד במקום ולא זז. מעבר לכך, לדבריו, מהרגע שהאישור לירות בו ניתן, הוא תקף ללא הגבלת זמן, וללא קשר למעשיו הקונקרטיים של המפגין בעת שנורה.

אין כל ספק שדרוקר ורום היו מודעים לכך שמדובר בתיאור מייצג. כבר בפתיחה (0:18), דרוקר תיאר את הכלל המנחה את הצלפים כך: "אתה דווקא אמור לירות כשהאדם בכוונת לא עושה דבר, עדיף שבכלל יעמוד חסר מעש." כלומר, הצלפים אמורים לירות בבני אדם אשר מטבע מעשיהם אינם מהווים סכנה מידית.

מעבר לכך, הצלפים התבקשו על ידי מפקדיהם גם לפגוע בילדים. כך מעיד סמל צלפים בלתי-מזוהה בדקה 34:12:

קיבלנו את הפקודה של 'תמצאו לי ברבע השעה הקרובה שני מפרי סדר ותירו בהם'. הסמג"ד בא אמר לנו 'אני מבחינתי בגיל 13 בן אדם נחשב מבוגר ביהדות. אם הוא עושה דברים שמצדיקים אתם יכולים לבצע עליו ירי'. בדוגרי? לא, לא מוצדק לדעתי. הוא לא בגיר. בדוגרי, אם קיבלתי אישור על בן-אדם X ויריתי בבן אדם Z, ולא הודעתי על זה לאף אחד, גם אף אחד לא יידע. אין תחקור, יכולנו לעשות מה שבא לנו […]

בעוד סמל הצלפים הלא מזוהה לא ראה לנכון לפגוע בילדים, הצלף אסף היה פחות הססן ממנו. בתגובה לסרטון שבו נורה מפגין אשר נמצא בתנועה, אסף אומר כי מותר לירות בבן חמש עשרה (19:23):

אני חושב הפוך. בסוף אנחנו נמצאים שם ויש לנו איזה תכלית, לייצר אש, להגשים את עצמנו, לעשות אחת, שתיים, שלוש. זה לא קטע של מגיע לו או לא מגיע לו. לא. בסוף יש פה איזה משחק עם נקודות. וזאת נקודה שאפשר לצבור. וזה משחק שמורכב לצבור בו נקודות. זה די מלאכת מחשבת. בעיניי, נכון, הוא בתנועה, אבל היה פה ירי יחסית […] הוא לא מסכן אף אחד. אם הוא החטיא הוא יכול לסכן אותו ולפגוע בעורק ראשי, אבל לא נמצאים הרבה ילדים מסביבו.

כאן רום קוטע את דבריו ומעיר באופן ביקורתי: "הוא בעצמו די צעיר. זה נראה כמו בן אדם בן חמש עשרה."

לכך מגיב אסף: "חמש עשרה זה לא שמונה."

מרתק ומזעזע לראות כיצד האכפתיות המוצהרת ביחס לפגיעה בילדים, הופכת כהרף עין להיתר לירות לעבר בן חמש עשרה. נראה כי המחשבה של הצלפים, לפיה הם פעלו לפי הוראות כלשהן (גמישות ככל שתהינה), היא שמונעת מהם לזהות בין מעשיהם לבין פגיעה מכוונת באזרחים שלא נשקפת מהם סכנה מידית. ייתכן כי זהו מהלך פסיכולוגי מתבקש מצידם. לעומת זאת, מכתבי תחקירים מותר לצפות ליותר. אבל הציפייה הזאת נכזבת. כזכור, רום חושב שרוב העדויות מעידות על כך שכמעט כל מקרי המוות נבעו מטעויות בתום לב (דקה 32:40).

לא רק ילדים, אלא גם אנשים קטועי רגליים יכלו להיות מסווגים כמסיתים מרכזיים. כך מתייחס הצלף ארטימי לאיברהים אבו-ת'וריא, מפגין פלסטיני קטוע רגליים שנורה למוות. לדברי ארטימי: "[…] אני הייתי רואה אותו. היה מגיע בן אדם על כיסא גלגלים בכל יום ובכוונה מתגרה." (דקה 29:45)

רום מפנה לארטימי את השאלה המתבקשת: "איך הוא מצליח להיות מסית מרכזי ולהלהיט שם את כל ההפס"ד כשהוא בלי רגליים?"

לכך משיב ארטימי: "הוא יכול לצעוק, הוא יכול לעשות תנועות עם הידיים."

רום לא מתווכח עם ארטימי מהרגע שהתשובה הזאת ניתנת. במקום, רום מביא את הערכת צה"ל לפיה אבו ת'וריא נהרג מפגיעה לא ישירה. אך דבריו של ארטימי מבהירים שגם קטוע רגליים יכול היה להיחשב למטרה לגיטימית לפי הסיווג של "מסית מרכזי". לא פלא, אם כן, שמפגין קטוע רגליים אחר שלא מוזכר בתוכנית, פאדי אבו-סאלמי בן ה-29, נורה בחזהו כשהוא ישב בכיסא הגלגלים שלו 300-200 מטר מהגדר (עמ' 159).

הסיווג הגחמני של מפגינים כמסיתים מרכזיים היווה תופעה כללית במהלך ההפגנות. לצוות התוכנית היה ברור שמדובר בתופעה מייצגת. לפי הקריינות של רום, "הוראות הפתיחה באש הלכו והוחמרו בהדרגה" (33:36), כך ש"הצלפים שהגיעו לגדר ב-2019 נדהמו לשמוע את סיפוריהם של הצלפים הוותיקים יותר" (33:42). אם כן, לאורך 2018 הוראות הפתיחה באש היו כפי שתוארו עד כה. מיד מצוטטים דברים של הצלף שלם, המתאר עד כמה מקלות הן היו:

זה היה מערב פרוע, זה היה ממש עולם אחר. היה עולם בלי חוקים. כל אחד עושה מה שהוא רוצה. כי בתקופות היותר סוערות אמרו להם 'אתם רואים מזהים מסית מרכזי, תירו, ואז תדווחו. לא צריך לעלות לאישור. אלא לדווח אחרי הירי’. יכול להיות שבאמת רצו לבוא חזק על ההתחלה ולשבור את זה לפני שזה נהיה משהו רציני.

כך תיאר הצלף מעיין, בדקה 20:55, את הדינמיקה שנוצרה בשטח מול המפקדים:

כשבנאדם בא, אומר לי, אני צריך מישהו עכשיו. אני כבר אפסיק לחפש את הבנאדם שהוא נכון ואני אתחיל לחפש את הבנאדם שהוא נכון לסיטואציה. כי אני צריך לירות במישהו, אבל יכול להיות שהוא לא באמת עשה משהו. יכול להיות שהוא עמד והסתכל על הנוף ואמר, וואי, איזה שמים יפים.

על רקע האמור ברור שהגדרת ה"מסית המרכזי" אפשרה ועודדה ירי על בלתי-מעורבים. כמובן, בהנחה שבלתי-מעורב הוא אדם שלא נשקפת ממנו סכנה מידית לחיי אדם. לעומת זאת, "מסית מרכזי" הוגדר על ידי הצלפים, החל מדקה 14:32, כ"מי שמלבה את ההפגנה," כ"מי שממריץ את כולם," או כך: "אם תפגע בו, אתה תוריד שם את ההסלמה."

הצלפים עצמם הודו בהמשך שהפגיעות במפגינים לא הרגיעו, אלא להפך, הסלימו את ההפגנה (ראו החל מ-38:45). בכל זאת, ליבוי הפגנה לא עולה לכדי סכנה מידית לחיילים, אחרת לא היו נדרשים לירות במפגין כשהוא עומד ולא זז, או לאחר שעה של המתנה. אבל אם ליבוי הפגנה הוא שהופך אדם למסית מרכזי, אזי גם הצלפים עצמם הם מסיתים מרכזיים. גם ארטימי וגם מיכאל החל מדקה 38:45 הודו שהפגיעות במפגינים רק ליבו והסלימו את ההפגנה. ברור כי הצלפים עצמם לא יכלו להיות מסווגים כ"מסיתים מרכזיים," למרות שלא רק ליבו את ההפגנה אלא גם סיכנו במישרין חיי אדם. אבל אין מה לדאוג. הצופה וכתב התחקירים הישראלי מחילים קטגוריות כאלה רק על מפגינים פלסטינים מעזה.

על אף העובדה שאיתי רום מצביע על חוסר בהירות בהגדרתם של "מסיתים מרכזיים," הוא כושל בהבנת השלכותיה. זה ניכר כאשר רום שואל בדקה ה26 "[…] איך קרה שבאירועים נפצעו אלפים ונהרגו מעל למאתיים פלסטינים?[…] איך קרה שנהרגו גם ילדים, עיתונאים ופרמדיקים?." אבל עובדות אלו אינן מסתוריות כלל. אם הפקודות מתירות לצלפים להגדיר אנשים שעומדים ללא נוע כמטרות לגיטימיות, אם דוחפים אותם לירות ומבטיחים שלא יהרהרו בשיפוטם בדיעבד – הפציעה וההרג הם לא טעות, אלא מדיניות.

זוהי בדיוק המסקנה אליה הגיעה ועדת החקירה העצמאית של מועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם. מבלי לציין את הרקע לכך, בדקה 7:27 מוצג סיכום הממצאים מפיה של שרה חוסיין, אחת מחברות ועדת החקירה. אבל הבסיס העובדתי לדבריה – תחקיר יסודי שתוצאותיו פורסמו כדוח באורך של 251 עמודים, הכולל הצלבת מידע שיטתית – לא מוזכר. הצלבת מידע שיטתית יכלה מאוד לסייע גם לכתבי המקור. זה נכון לגבי תיקוף המסקנות שלהם מול העדויות (או העדרו) וגם לגבי בחינת הקביעות האינטרסנטיות של הצלפים ושל דובר צה"ל לשעבר.

האם נשקפה סכנה ביטחונית מצעדות השיבה?

בשאלה זו הצלפים, דובר צה"ל לשעבר ותחקירני המקור הם תמימי דעים. לדידם, ההפגנות היוו סכנה ביטחונית. צוות התוכנית קובע שההפגנות היוו איום, כדברי דרוקר (דקה 46:10). בדקה 3:59, מתאר רום את ההפגנות כ"[…] אתגר […] חצי טרוריסטי."  נבחן את הראיות שמוצגות במטרה לתמוך בקביעות אלו.

בדקה 12:11, רום מפנה לצלף אלדר את השאלה הבאה: "הרגשת שאתה בסכנת חיים?" לכך אלדר משיב: "כן, התפוצץ לידי מטען. באמת, עשרה מטרים ממני." ככל שהצלחנו לזהות, מבין כל הצלפים שהופיעו בכתבה, אלדר הוא היחיד שתועד מדבר על מטען. תכף נשוב למהימנותה של עדות זו.

לפני כן, חשוב להזכיר שלפחות אחד מהמפגינים בהם ירה אלדר, לפי דבריו, עמד במקומו ולא זז בזמן שנורה. לדבריו, נדרשה לו שעה כדי לירות באותו מפגין. כלומר, אלדר לא ירה רק כשהיה מצוי תחת סכנת מטעני נפץ.

בדקה 22:17 אלדר מפרט על מקרה ספציפי בו לדבריו היה מעורב מטען, הגם שלא ניתן לקבוע האם מדובר באותו המקרה אליו התייחס בדקה 12:11. מעבר למטען, גורם נוסף לתחושת הסכנה שהוא חש, לטענתו, היה איום ירי צלפים עזתי. כך הוא תיאר זאת:

אני בעצם עולה על העמדה חשוף לירי צלפים לחלוטין. המג"ד היה ממש לידי. אני אומר לו שאני מזהה שלושה מלוכלכים שהתקרבו לגדר עם מטען שהיה עליהם. הוא אומר לי, ברגע שאתה מזהה, אתה רשאי. הם זחלו בעצם על הדיונה כדי שאנחנו לא נירה להם בברכיים. שלושתם קמו בבת אחת, רצו אחורה ושחררתי בעצם את הכדור המבצעי הראשון שלי. תוך כדי שאני משחרר את הכדור המג"ד לידי צועק 'פגיעה, פגיעה' ואז יש בום מטורף של המטען. הבנאדם מת, כן. המחבל. אני מרגיש שזו הצלחה כי בעצם אני פיזרתי את ההפס"ד ונתתי שקט לתושבי העוטף. עוד לילה שיעבור עליהם בשקט מכל הסבל שהם עוברים, ובעצם איך שהוא צועק 'פגיעה', אמרתי לעצמי 'יש!'. אחר כך, כשקראתי עליו כתבה, על הבנאדם הזה, ראיתי שהוא גם אבא לשניים, וכן, היה די משהו צובט כזה בלב, אבל אני הבנתי שביצעתי את העבודה שלי בעצם ועשיתי את מה שהיה מוטל עליי לעשות וזאת הייתה המשימה שלי ועמדתי בה בהצלחה.

במהלך דבריו, מוצגת בפני הצופים הדמיה ויזואלית של המתרחש. אומנם אלדר לא מציין אם המג"ד שלידו היה מצוי במצב עמידה או שכיבה, ההדמיה מציגה אותו עומד. בהנחה שההדמיה נוצרה מדבריו של אלדר, לא ברור מדוע, נוכח סכנה של ירי צלפים, המג"ד בחר לעמוד.

מעבר לכך, לגרסתו, אלדר ירה לעבר המפגינים רק אחרי שהחלו לרוץ אחורה. אם הוא ירה לעברם לאחר הנחת המטען, לא ברור מדוע הניחוהו במרחק שלא איפשר פגיעה באף חייל? לחילופין, אם המפגין נשא את המטען על גופו בעת שנפגע, לא ברור מדוע רץ אחורה מבלי להניחו? לבסוף, אם המטען התפוצץ בקרבת שלושת המפגינים או בעודו נישא על ידי אחד מהם, מדוע אלדר מציין שהיה הרוג אחד בלבד? האם לא כל השלושה אמורים היו להיפגע מפיצוץ של מטען נפץ? – על פניו, עדותו של אלדר סובלת מחוסר עקביות פנימי.

בעיה משמעותית יותר בכל הנוגע לסכנת המטענים והצלפים הפלסטינים הינה בראיות להיותם תופעה רווחת במסגרת ההפגנות. במהלך התוכנית לא הובאה ולו ראייה אחת לכך שהושלכו מטענים או נורו יריות לעבר החיילים הישראלים כחלק מההפגנות. ראיות כאלה נעדרו גם במהלך האירועים. על כך התלונן אפילו הכתב הצבאי רון בן-ישי, עוד במאי 2018:

[…]לא קיבלנו אנחנו – ולא קיבלה התקשורת הבינלאומית – צילומים ועדויות מכלי ראשון שימחישו באיזו סכנה ותחת איזה איום היו הצלפים והכוחות האחרים של צה"ל שהיו פרוסים לאורך הגדר.

בדקה 50:14 מנליס מהדהד את דבריו של אלדר, ואף טוען שיש להם תוקף כללי. לדבריו "בכל אחת מהזירות היו שבעים עד מאה מטענים." אבל אם בכל אחת מהזירות היו שבעים עד מאה מטענים, כפי שציין מנליס, כיצד ייתכן שהעיתונות הישראלית והבינלאומית לא קיבלה "צילומים ועדויות מכלי ראשון" לקיומה של הסכנה? מדוע לא שודרה ולו עדות מצולמת אחת למקרה כזה, לפחות עוד למועד כתיבת מאמרו של בן-ישי, באזור שמנוטר ומרושת בכלי ריגול וצילום מתקדמים?

עם זאת, בתוכנית הובא מידע שניתן לפרשו כראיות לשימוש בנשק מצד המפגינים.

לכאורה ראיה כזאת עשויה להיות מותו של החייל אביב לוי, כתוצאה מירי צלפים פלסטיני, אשר נהרג בזמן ההפגנות (דקה 12:23). אבל לוי לא נהרג בצמוד לאחד מאתרי ההפגנות (ראו כאן בעמ' 104-105 הערה d, ועמוד 182, פסקה 618). הוא נורה במהלך סיור שבמסגרתו התלווה לכוח קומנדו צה"לי בתפיסת עמדה על הגדר בגזרת כיסופים, משורת הבתים הראשונה כמה מאות מטרים מהגדר (ראו כאן עמוד 182, פסקה 618). אולם אתרי ההפגנה הקרובים ביותר לגזרה בה נורה לוי היו בשטחים פתוחים בגזרות בורייג' וחיזעה (למיקומי ההפגנות ראו כאן, עמ 61, פסקה 203).

ראיה אפשרית נוספת לאופי הטרוריסטי של ההפגנות הינה חדירה של פלסטינים חמושים לשטח ישראל. בדקה 21:27 מצוין כי שלושה פלסטינים חמושים ברימונים וסכינים הצליחו לחדור מרצועת עזה. אבל האירוע המדובר התרחש ב27 למרץ 2018, שלושה ימים לפני תחילתן של צעדות השיבה. כך שאין הוא יכול להעיד על אופיין הטרוריסטי של ההפגנות.  אם כן, התוכנית נכשלה בלהביא ראיות ממשיות לירי או השלכת מטענים מצד המפגינים.

הראיות לשימוש בנשק ומטעני נפץ מצד המפגינים לא היו רבות ורובן לא היו רלוונטיות למקרי הירי במפגינים. אבל הן היו זמינות, משום שועדת החקירה של מועצת זכויות האדם עשתה מאמץ יסודי להשיגן הרבה לפני "המקור," ופרסמה את ממצאיה בדוח. בפרט, הועדה הפנתה לצבא בקשה מפורשת לקבל מידע בנוגע לשימוש פלסטיני במטענים ובירי חי במהלך ההפגנות (ראו עמ' 121 פסקה 449, ועמוד 234 שאלות 4-5 ). אבל ישראל התעלמה מהבקשה. אף על פי כן, דוח ועדת החקירה מציין כי יש יסוד סביר להניח שבאירוע ב-14 למאי, לפחות חמוש אחד ירה מתוך או מסמוך להפגנה בצפון רצועת עזה, לעבר הכוחות הישראלים (עמ' 200, שם). הועדה מציינת כי במסגרת אירוע זה נהרגו 21 בני אדם, מהם שמונה היו לכאורה חברים בגדודי עז א-דין אל קסאם (שם). הועדה גם מציינת כי לא הצליחה לתחקר את המקרה בשל סירובם של כמה מהעדים לדבר עליו.

הועדה מציינת כי לפי מקורות ישראלים הושלכו רימונים ומטעני נפץ על כוחות הצבא, אבל מעירה כי היא לא הצליחה לוודא שהשימוש בהם נעשה במסגרת ההפגנות (עמ' 182 פסקה 619, שם). בכל זאת, היא מונה שלושה מקרים, בהם לפי פרסומי הצבא, חיילים נפגעו מרימון או מרסיסי רימון (ב-13 ביולי, ב-14 בספטמבר וב-21 בספטמבר 2018). כמו כן, היא מציינת, בהסתמך על הטוויטר של דובר צה"ל, שרכב צבאי נורה בזמן ההפגנות ב-1 ליוני 2018. לבסוף, הגם שהועדה לא מספקת הפניה, היא מעירה שמטען נפץ אשר הושלך מהצד הפלסטיני, ב-6 ליולי 2018, נתקל בגדר, נהדף לעבר מפגינים שניסו לחדור אותה ופגע בהם (עמ' 182, שם). הועדה מאזכרת גם תמונות וקטעי וידאו, שפורסמו על ידי צה"ל, במסגרתם נראים לכאורה מטעני נפץ ורימונים שבהם משתמשים או מתכוונים להשתמש כחלק מההפגנות ב-30 למרץ, ב-6 לאפריל, ב-1 ליוני וב-28 לספטמבר 2018 (שם).

בכל זאת, לפי הועדה, הרוב המוחלט של המפגינים שנפגעו מירי צה"ל – להוציא המקרה של ה-14 במאי אותו הזכרנו – לא היו מצוידים בנשק חם או במטעני נפץ ולא השתתפו בלחימה. לגבי מקרה נוסף, שארע ב-12 לאוקטובר, הועדה לא הצליחה לקבוע אם פלסטיני שחדר את הגדר ונורה למוות סיכן חייל. לטענת צה"ל, הוא היה חמוש בסכין (עמ' 199, עמ 139, שם). לפיכך, התכנית הציגה שני מקרים של שימוש בנשק חם או נשיאת נשק חם מצד המפגינים אשר לא אירעו במסגרת ההפגנות (גם אם אחד ארע בזמן ההפגנות), ולא הציגה כלל את המקרים המעטים שבהם היה חשד סביר כזה. שוב, עבודה עיתונאית רשלנית.

אבל מה לגבי סכנות ביטחוניות אחרות שאולי נשקפו מההפגנות?

הדיון באולפן ודבריהם של המרואיינים לא ביססו סכנות כאלה. במסגרת הדיון, גם דרוקר וגם מנליס מביעים ספקנות כלפי הרעיון לפיו השימוש בצלפים הישראלים נועד לטפל באיום על ריבונותה של ישראל או על סממני ריבונותה (החל מדקה 51:15). בדומה, דרוקר, כאמור, מביע ספקנות מפורשת כלפי הרעיון שהמפגינים יכלו לחדור בהמוניהם ולהגיע ליישובים בצד הישראלי (החל מדקה 52:46). בעניין זה, ספקנותו של דרוקר נתמכת על ידי דבריהם של לפחות שניים מהצלפים (מיכאל החל מדקה 37:35, וצלף לא מזוהה החל מדקה 38:33). הם הסבירו מדוע חדירה המונית הייתה בלתי-סבירה ברמה הטכנית.

לאור כל האמור, כלל לא ברור לאיזה איום התכוון דרוקר, כאשר קבע ש"היה איום" וכלל לא ברור מדוע רום סיווג את ההפגנות כ"[…]אתגר […] חצי טרוריסטי" מולו, לדבריו, "צה"ל שם בחזית צלפים" (דקה 3:59). ככל הידוע, בצה"ל העריכו בזמנו שההמונים לא יתקדמו לגדר וזיהו ניסיון של חמאס לוודא שהמפגינים לא יצאו מכלל שליטה. אבל גם בהתעלם מכך, המסקנות של צוות המקור מעוררות תהיות. אם רום לא היה מאמץ באופן אוטומטי קביעות אינטרסנטיות של מרואייניו, סביר להניח שלא היה מתאר את ההפגנות  כ"[…]אתגר […] חצי טרוריסטי."

וזוהי, למעשה, הבעיה הגדולה בפרק המדובר בתוכנית "המקור." שילוב של כישלון מחפיר באימותן והצלבתן של קביעות אינטרסנטיות, וניסיון להעלים את ההודאות המפלילות של המרואיינים באמצעות מסקנות מרוככות. במקום האזכור השטחי של דוח ועדת החקירה של מועצת זכויות האדם, מן הראוי היה ללמוד ממנו כיצד לבצע תחקיר יסודי.

אפשר להניח שתגובה אפשרית לביקורת שהפנינו כאן ל"המקור", היא שהתעלמנו מהמגבלות תחתן עובדים כתבים. שמא לא לקחנו בחשבון את מגבלות הפורמט והזמן בהן מתבצע התחקיר ומוצגים ממצאיו. אילו רק היה להם מספיק זמן, עשויים לטעון המגיבים, הם היו מתעכבים על שלל הדקויות שהעלינו כאן. לטעמינו, תגובה כזו תהווה התחמקות, בשני מובנים. ראשית, "המקור" מציגים עצמם כתוכנית תחקירים, ומכתבי תחקירים מצופה לבצע תחקיר יסודי ולהציג את ממצאיו באופן מקיף. לא מצופה מהם להדהד קביעות רשמיות ו/או אפולוגטיות. שנית, כפי שתכף נראה, "המקור" כשלה בלהעלות ספקות אלמנטריים, שלא חייבו תחקיר. הספקות המדוברים נבעו ממידע שהיה זמין באופן מידי בעת הכנת הכתבה או יכולים היו לעלות מדברי המרואיינים.

התעלמות מסתירות בנרטיב הצבאי. על פניו, הצלפים ודובר צה"ל לשעבר, טענו דבר והיפוכו בכל הנוגע לתנאי הראות בשטח וליכולתם של הצלפים לראות במי הם יורים. מחד, הצלף אלדר תיאר את עצמו בעת מילוי תפקידו, בדקה 15:03, כ"עין האלוהים" אשר "רואה את הכל." בדומה, וכפי שכבר צוין, לדברי הצלף שלם לא ניתן לערער בדיעבד על הסיווג שמעניק הצלף ל"מסיתים מרכזיים." אם כן, לכאורה שוררת הנחה לפיה הצלף מסוגל לראות במי הוא יורה ומוחזק להיות בר-סמכא, שאין עליו עוררין, לעניין זה. מאידך, מדבריו של שלם בדקה 9:20 משתמע שהצלף לא רואה או לכל הפחות מתקשה בכך: "יש לך דמעות ונזלת ואתה בחום עם קסדה, גם קרמי, עם ציוד, עם הנשק." יתר על כן, אלדר מספק תיאור אותו הוא עצמו יסתור עוד כשלוש דקות. בדקה 12:57 אלדר מציין ש"זה קשה, גם מבחינת כל הגז שמגיע לעיניים שלך ולפה ואתה נחנק […]." בדומה, מנליס מצביע על תנאי ראות קשים. הוא קובע בדקה 50:03, "האירוע שמה היה תחת עשן, עשן מטורף, אתה לא רואה כלום, גז מדמיע מטורף […]." ייתכן אומנם שהצלפים ומנליס תיארו אירועים שונים (גם אם, כמו במקרה של אלדר, נראה שאותו הצלף אומר דבר והיפוכו). אבל דרוקר ורום אפילו לא מבקשים ממרואייניהם או ממנליס להסביר את הסתירה הזאת.

האשמת הקורבן ללא סימני שאלה. נחזור לתחילת הכתבה. שם מתאר הצלף מעיין כיצד הוא הרג מפגין בשוגג. זה קרה בעקבות לחץ שהופעל עליו, מצד מפקדו, לספק ירייה. כפי שמציין מעיין בדקה 1:51 "אני הרגשתי לא טיפה בנוח בירי עצמו, אז אני החלטתי שאני מכוון יותר לרצפה מאשר לבנאדם, ופה הגורל צחק לי בפנים." אבל הקליע "פגע באבן והוסט למקום אחר," וכתוצאה נפגע המפגין בחזהו ונהרג.

רום מאתגר את החלטת הצלף לירות בכל זאת (דקה 2:30) : "הייתה לך אפשרות להחליט אם לירות או לא לירות". בתגובה מעיין מבהיר, שלתפיסתו, המפגין עצמו אחראי למותו (דקה 2:32): " […] זה לא קרה בגללי. זה קרה בגללו. הוא בא לשם. הוא היה שם, בגדר. הוא היה שם בסיטואציה. הוא עשה את מה שהוא עשה כדי לקבל את הכדור. הוא אחראי לזה שהוא נפגע".

רום לא מביע אפילו את הקל שבספקות ביחס להתנערות הטוטלית הזאת מאחריות. אם מניחים שעצם הנוכחות בהפגנה, מהווה תנאי מספיק להאשמת המפגין בירי שבוצע לעברו – הצדק עם מעיין. אבל עיתונאי שאפילו לא מנסה להטיל ספק בהנחה המדוברת הוא מחזה עוצר נשימה.

השמטת רקע רלוונטי. החל מדקה 6:27 מוצגת סקירה קצרה על הפרמדיקית רזאן א-נג'אר, אשר נהרגה באחת ההפגנות על הגדר. בדקה 7:05 נשמע קטע ארכיוני, בקולה של תמר איש שלום, לפיו "צה"ל קבע כי היא נורתה בטעות, ועכשיו תחקיר של העיתון 'ניו יורק טיימס' קובע: מדיניות הפתיחה באש של צה"ל אפשרה אצבע קלה על ההדק." קודם לכן (דקה 7:02), מובא קטע מתוך סיקור של ערוץ מוסווא הפלסטיני, אשר מצטט את הכותרת של בי.בי.סי, לפיה מותה של הפרמדיקית הנו "[…] חיסול ישראלי בכל המובנים." אבל הצגת גרסה מול גרסה אינה מספקת, ממספר סיבות.  ראשית, הפרקליט הצבאי הראשי דחה את הקביעה של צה"ל לפיה א-נג'אר נורתה בטעות, והחליט לפתוח בחקירה של המקרה למרות קביעה זו (ר' גם כאן, עמ' 213, פסקה 738). שנית, לפי תחקיר בצלם, א-נג'אר נהרגה כתוצאה מירי של איש כוחות הביטחון אשר כוון ישירות אליה. ומעבר לכך, כלי תקשורת בינלאומיים הדגימו שצה"ל הפיץ על אודותיה של א-נג'אר מידע שקרי. אפילו בערך הויקיפדיה בעברית על א-נג'אר מוזכרת הביקורת על צה"ל. דרוקר ורום לא טורחים לשאול על כך את דובר צה"ל לשעבר, מנליס, שמתארח באולפן והיה בתפקיד במהלך האירועים.

יגאל גודלר ושי פרנס