משבר חוקתי מתמשך – מה אפשר לעשות לגבי זה?

למי שאולי לא שם לב מדינת ישראל תתפקד לכל הפחות כעשרה חודשים תחת ממשלת מעבר. כלומר, אנחנו במשבר חוקתי מתמשך. לא רק שרה"מ חשוד בשלושה תיקים שונים, לא רק שהיועמ"ש לממשלה מביך בתפקידו שוב ושוב, לא רק שאין מפכ"ל חודשים ארוכים ומבקר המדינה עושה קולות של שטיח, הרשות החשובה מבין שלוש הרשויות היא חותמת גומי ותו לא – כבר אסביר.

מדי פעם מרשים לאזרחי ישראל לשחק בדמוקרטיה וללכת להצביע מי הם חפצים שישלוט בהם. האזרחים מצביעים לרשימות (מפלגות) שסידרו באמצעים שונים רשימה של ח"כים פוטנציאלים. זהו, פה מסתיים תפקידם. לאחר שהורכבה רשימת ה-120 לא האזרחים קובעים על מי תוטל מלאכת הרכבת הקואליציה אלא על הנשיא שאמור לפעול לפי המלצת 61 ח"כים נבחרים לפחות ולהטיל על האדם שהם בחרו לעבודה הזו. כלומר הרשות המחוקקת קובעת מי ירכיב את הרשות המבצעת. לאחר מכן בתורה, הרשות המחוקקת אמורה להיות מרכיב קריטי (כשליש מחברי הועדה) בבחירת האנשים שיכהנו ברשות השופטת. את הוועדה למינוי שופטים מרכיבים 2 ח"כים ושר המשפטים (וכבר עמדנו על כך שבחירת הרשות המבצעת נובעת מהכנסת, הרשות המחוקקת).

אבל כמה גורמים הפכו את הרשות המחוקקת לרשות החלשה מכולן, לא רלוונטית ומגוחכת. כבר שנם רבות שהכנסת היא בעצם חותמת גומי של הממשלה. ידוע כי ח"כים מכהנים בוועדות וזוהי לכאורה מהות העבודה הפרלמנטרית אבל הוועדה החשובה מכולן היא ועדה ממשלתית שבה מכהנים שרים בלבד ולח"כים אין אפשרות אפילו לשמש בה כמשקיפים – ועדת השרים לעניני חקיקה.

את הוועדה מרכיבים 12 שרים מכל המפלגות המרכיבות את הקואליציה וככה מחליטים איזה חוק יקודם על ידי הקואליציה (יהנה מרוב פרלמנטרי ויאושר) ואיזה יידחה. הוועדה הזו, בניגוד לוועדות הכנסת היא חבורת סוד מוחלט בהחלט. לא מתנהל פרוטוקול של הישיבות, לחברי הכנסת או לאזרחים אין מושג איזה שר הגיע לאיזו ישיבה, מי אמר מה ומתי, ובטח לא איך הצביע כל שר. הצעות לשקיפות בועדה נדחו אם על ידי ראש הממשלה הנצחי או באמצעים אחרים. אגב, הקונספט הזה לא חדש, הוועדה הזו קיימת כבר מ-1954. עוד על עלילות הוועדה אפשר לקרוא כאן.

 

אז אם חברי כנסת לא יכולים במיוחד להשפיע על החקיקה במדינה, מדוע אנחנו ממשיכים לראות מאות אנשים מתמודדים על התפקיד הנכסף בכל מני מפלגות, רשימות, איחודים ותמורות? קודם כל מדובר בסידור עבודה נוח. הח"כים היקרים לא רק זוכים לכבוד והדר והשלמות ותוספות שונות הם גם זוכים לאינספור ימי חופש וחופשה, ובמילים אחרות פגרת כנסת. בשנה האחרונה כפי שנכתב בתחילת הפוסט הכנסת בעיקר פיזרה את עצמה לדעת, פגרות לרוב וממשלות מעבר, אבל השכר נכנס כסדרו, אל דאגה.

אבל חברי הכנסת שלנו לא טיפשים, הם יודעים היטב שצריך להשקיע במה שחשוב – בלהיבחר שוב ושוב. איפה תמצאו עוד סידור עבודה כזה? אז הם סידרו לעצמם חוק שמזרים להם כסף לטובת התמודדות בפריימריז. ככה הם יוכלו לבצר את מעמדם בתור 120 האנשים עם העבודה הנוחה והמתגמלת ביותר בישראל.

כך הכנסת הפכה להיות חותמת גומי, חכים לא מחויבים לכלום במפלגות דמוקרטיות ולא דמוקרטיות והסיכוי למועמדים אחרים להחליפם ברשימות הוא מזערי. בנוסף טרחו לעשות חברי הכנסת ואחוז החסימה עלה מפחות מ-1% בראשית המדינה ל-3.25% כיום. הסיכוי להחליף חבר כנסת מכהן מתקרב לאפסי.

בכנסת היוצאת כיהנו ח"כים רבים מעל 10 שנים וחלקם אפילו יותר. מה הסיכוי שאדם שנהנה ממנעמי השלטון, לא סובל במיוחד מפקקי תנועה, לא נתקל במערכת הבריאות הקורסת, לא נזקק לשירותי רווחה ויכול בקלות לדאוג לחינוך ילדיו באופן פרטי יהיה מוטרד מזוטות כאלו שמשפיעות על כל אדם פשוט במדינה? הוא בעיקר עסוק בלשמר את תנאי חייו המעולים.

בכנסת האחרונה שמינתה מבקר מדינה ובעיקר פיזרה את עצמה בבהילות כיהנו בין היתר עמיר פרץ שמגיע למליאה כבר 30 שנה, יצחק כהן (ש"ס) 21 שנים, חבריו למפלגה משולם נהרי ויעקב מרגי 16 שנים, משה גפני ויעקב ליצמן (יהדות התורה) 27 ו-21  שנים, חברם למפלגה מאיר פרוש 17 שנים, אורי מקלב וישראל אייכלר מדדים מעט מאחור עם 11 ו-10 שנים. אחמד טיבי ח"כ 20 שנים, אילן גילאון 13 שנים, אביגדור ליברמן 13 שנים. מהמפלגה העיקרית שמרכיבה את הקואליציה יש לנו את בנימין נתניהו עם 26 שנים כח"כ (13 מהן כראש ממשלה), צחי הנגבי -27 שנים, יולי אדלשטיין -21 שנים, ישראל כץ ויובל שטייניץ – 20 שנים, חיים כץ – 20 שנים, גלעד ארדן 16 שנים, גילה גמליאל וזאב אלקין 13 שנים, גדעון סער 11 שנים, מירי רגב, יריב לוין, אופיר אקוניס, אבי דיכטר וציפי חוטבלי 10 שנים. שלי יחימוביץ' שפרשה לאחרונה כיהנה כח"כית 13 שנים. עם יד על הלב – לכמה מבין הרשימה הזו אכפת באמת מכם או מהמדינה ולכמה אכפת מהכסא? רובם ככולם יכהנו גם בכנסת הבאה וירכיבו גם את הממשלה הבאה, וכדאי לזכור "הכוח משחית".

 

מה אפשר לעשות?

הצעות מהצעות שונות לגבי שיטת הבחירות בישראל נוסחו לרוב. בכולן יש יתרונות וחסרונות – ככה זה. הצעה אחת העלה לאחרונה יונתן קלינגר. שיטת המפלגות קרסה, כל אחד עובר, קוטף, זורק, קולע לו בלוק טכני חסר משמעות ודרך, העיקר להכנס לכנסת. קלינגר מציע בחירות אישיות לכנסת, הוא גם עומד בקצרה על הבעיות ברעיון. רעיון מעניין נוסף ורדיקלי יותר מוצע כאן – דמוקרטיה ישירה.

הייתי רוצה להציע צעד אחר ונוסף שעדיין בתחום הדמוקרטיה הייצוגית – הגבלת משך כהונה לח"כ – 10 שנים או 3 כנסות. ב-10 שנים אפשר בהחלט להשפיע ולקדם דברים (כמה שאפשר ביחס לבעיתו שמנינו) ולהישאר באופן יחסי 'מחובר' לציבור ובעיותיו ולא להיות מורם מעם. בנוסף כל ח"כ יזכה או אף יאולץ להתנהג בצורה חופשית בשנותיו האחרונות בכנסת – הרי הוא לא יהיה מחויב לפריימריז נוספים, נכון הוא לא יהיה מחויב גם לבוחריו אבל גם עכשיו הוא לא באמת מחויב להם, לפחות כך נבטיח שלח"כ יהיה חופש לפעול לפי מצפונו ורצונו ולא לעסוק במה שרובם עושים גם כך רוב הזמן – הבטחת בחירתם הנוספת – חנופה למנהיג או לקבוצה הקובעת את המיקום ברשימה. כפועל יוצא תוגבל גם כהונת ראש ממשלה באופן זהה שכן לפי החוק הקיים ראש ממשלה חייב להיות גם ח"כ.

תאמרו שמדובר בפגיעה בחופש העיסוק ואומר מיד נכון. חופש העיסוק או חופש הבחירה נפגע, והרי בדמוקרטיה פעמים רבות זכות אזרחית אחת נפגעת מפני אחרת (חופש הביטוי נרמס פה מדי יום בשל טיעונים של 'פגיעה בביטחון המדינה'). לדעתי, זכותם של האזרחים להנות מח"כים לא מושחתי כוח שרואים בכנסת סידור עבודה ניצחי, שבאים למשכן כשליחים לתקופה מוגבלת ולא כדי למשול ולשלוט, עדיפה על פני חופש העיסוק של אותם שליחים.